יהודים הגיעו לוינה כבר בתקופה הרומית. העדות הכתובה הראשונה על אוכלוסיה יהודית בעיר הינה תעודה משנת 904, המעניקה ליהודים זכויות מסחר. מהמאה ה-12 יש כבר עדויות נוספות. ידוע על הקיסר ליאופולד החמישי, שהיה לו "יוצק מטבעות" יהודי, איש הכספים "שלו" ושמו שלום. חומר רב על הקהילות בוינה ובארצות אשכנז האחרות ניתן ללמוד מספרי שו"ת (שאלות ותשובות) ומחיבורים רבניים אחרים.
יצחק אור זרוע
חשוב לציין את מפעלם של רבי יצחק בן משה מוינה, הידוע גם בשמו רבי יצחק אור זרוע (1180 – 1250), שכונה כך על שום ספר הפסיקה המפורסם שחיבר, "אור זרוע". בנו, רבי חיים, שהיה אף הוא פוסק גדול, ערך את ספרו של אביו, ולכן אף הוא זכה לכינוי זה. הספר הודפס כ-600 שנה לאחר פטירתו באמסטרדם. הן רבי יצחק והן בנו הרבו לעסוק בחיי הקהילה מול הרשויות, יחס השלטונות ליהודים, על זכויות וחובות, וכללי התנהגות במאות 12 – 13, אז ניתנו ליהודים זכויות.
דוגמא למרקם החיים העדין של קשרי מסחר בין יהודי לגוי כפי שמובא ב"אור זרוע":
"ואסור לישא וליתן עמהם ביום אידם אבל רבותי התירו משום איבה אבל ביום איל כזה כגון קלנדר"א או "פיקוס" הזהירו רבותינו שידחוק עצמו למצוא שום פתחון פה לדחות את הגוי מלישא ולתן עמו" ("אור זרוע" עמ' 39). הפירוש הוא שיש לנסות ולהימנע מלקיים קשרי מסחר בימי חגי הנוצרים, פן ירוויח הנוצרי וילך לכנסיה להודות לישו. גם לגבי הלוואה לגוי בימי חג יהודיים יש ב"אור זרוע" פתרונות יצירתיים. בתקופה זו יהודים מכל ארצות הסביבה היגרו לוינה וסביבותיה, והיו בה חיי קהילה פורחים (מתוך אתר דעת אתר לימודי יהדות ורוח," רבי חיים אור זרוע ויחסו לחברה של הגויים" מאת יהושע הורוביץ).
גזירות וינה
החל מהמאה ה-14 ולאורך מאות בשנים סבלה יהדות זו מרדיפות קשות, עלילות דם ופוגרומים. "תחום המושב", שהיה השכונה היהודית אך היהודים גרו בו מרצון ולא מאונס, הפך למקום ישיבה כחובה, ובצאתם ממנו אולצו לחבוש "כובע יהודי" במטרה לשימם ללעג. בנובמבר 1406 פרצה שריפה שכילתה את הרובע, יחד עם השריפה הגיעו הפורעים.
במשך שנים דרשה הכנסיה לגרש את היהודים, ואכן ב-1420 ניתנה פקודת הגירוש. בתחילה גורשו היהודים העניים, הם הושמו על רפסודות בנהר הדנובה ושולחו למותם (חלקם הצליחו להגיע להונגריה). בעיר נשארו עתה היהודים העשירים, אך גם מצבם לא שפר. בעיר פשטה השמועה שיהודים חיללו את לחם הקודש, מכאן הסיפור התגלגל לאחת הטרגדיות ומעשה יוצא דופן של קידוש השם. האירוע הנורא נכתב ע"י ר' אהרון הלוי בן יהודה, שכתב את "הגזירה הוינאית", ומשם אנו לומדים על השתלשלות הטרגדיה הנוראה:
השלטונות אסרו את עשירי הקהילה, את הרב ואת שני בניו, ועינו למוות. יהודי אחד שלא עמד בזוועה גילה שכספו מוחבא בחביות היין שבמרתף ביתו, ואכן בחיפוש התגלה האוצר. או אז הגיעו שליחי הקיסר למסקנה שכל היהודים מחביאים את הכסף במרתפים. הם פשטו על בתי היהודים, זרעו הרס לשווא, עתה הם מתחילים לענות את עשירי העיר החבושים בבית הכלא. ושוב, אחד המעונים שלא יכול היה לעמוד בייסורים, נתן למענים "עצה": הוא הבטיח שהיהודים יגלו הכל, אם ייקחו את ילדיהם ויעבירום בכח על דתם. ואכן, נראה שהצוררים קיבלו את העצה ומתכוננים לפעולה. השמועה הגיעה לראשי הקהילה, הם קיבלו החלטה לעשות את הקשה מכל, למות על קידוש השם. בחג הסוכות 1421, כשהתאספו היהודים בבית הכנסת, שחט הרב רבי יונה הכהן שבעים איש אשה וילד, ובכוחותיו האחרונים אסף את הספסלים, ושרף את בית הכנסת כשהוא בתוכו. ההתאבדות רק הקשיחה את לב הקיסר, וכל 200 העשירים שהיו בבית הסוהר נלקחו לקצה העיר ושם הועלו על המוקד. מאבני בית הכנסת שנשרף, בנו את האוניברסיטה העתיקה.
חורבות אותו בית הכנסת התגלו במקרה בשנת 1995, והם מוצגים היום במוזיאון היהודי ב"רובע היהודי". בית הכנסת מכונה "בית הכנסת של רבי יונה הכהן", או בשם הנוסף "אור זרוע", כינוי שקיבל לאחר שנתגלה מתוך המחשבה שבתקופה הנידונה כנראה פעל בעיר רבי יצחק "אור זרוע". בהמשך שוב חוזר הריטואל של החזרת היהודים כ"עבדי החצר", שוב לחץ לגרשם, שוב גזירות ואיסורים וחוזר חלילה: היהודים הוכרחו לחיות בגטו, בסוף המאה השבע עשרה רוב יהודי העיר גורשו ממנה, ובית הכנסת הגדול הפך לכנסיה.
ומה אחר כך
בתקופת הקיסרית מריה תרזה (1717 – 1780), שהיתה קאתולית ואנטישמית קנאית, נחקקו חוקים מגבילים. יוצאים מן הכלל היו היהודים הספרדים, שלאחר חתימת חוזה השלום בין אוסטריה ותורכיה ב-1711, נחשבו לנתינים תורכיים, וניתן להם חופש מלא. לעובדה זו היתה השלכה מעשית בעת אחת מהגזירות שהטילה הקיסרית: היהודים פנו לשולטאן מחמוד הראשון, וביקשו אזרחות עות'מאנית, השולטאן שלח אולטימטום שעזר, ומריה תרזה ה"כל יכולה" מיהרה להחזיר ליהודים את זכויותיהם בטענה שנפלה אי הבנה.
שונה לחלוטין היה בנה יוזף השני, שבעשר שנות קיסרותו (1780 – 1790) הביא לידי ביטוי נרחב את היותו "אבסולוט נאור". הוא העניק ליהודים באימפריה ההבסבורגית כתב זכויות, ופתח את הפתח למפנה הדרמתי שחל במעמדם. יחד עם זאת, אין לשכוח שבעקבות חוק הסובלנות הגיעה גם ההשכלה והשבר שחל בקהילה בעקבותיה.
מכאן ועד מלחמת העולם השניה תפסו היהודים מקום חשוב בכלכלה, בתרבות, בממשל ובמדע. היהודים כבשו את האוניברסיטאות, רבים מהם כמורים, רוב רופאי וינה היו יהודים כמו גם אחוז ניכר מעורכי הדין. בוינה פעל בית מדרש לרבנים, וכאן החל הרצל את פעילותו הציונית. היהודים בלטו ותרמו בכל תחומי החיים, ובעקבות הפריחה עלה גם מספרם בעיר בצורה ניכרת. עם סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-1938 החל סופה של הקהילה.
בעת הסיפוח היו בוינה 183,000 יהודים. באותה השנה סבלו היהודים גם כאן מפרעות ליל הבדולח, וב-1939 החלה ההשמדה. חלק מהיהודים הצליחו לברוח, יהודים נשלחו באלפיהם למחנות ריכוז ומשם להשמדה, הנותרים עברו השפלות וייסורים. אחת ההשפלות הידועות היתה לצייד את היהודים במברשות שיניים או מברשות יד קטנות, ולאלץ אותם לקרצף את הרחובות. רוב המנקים היו אנשי אקדמיה בכירים ואנשי מקצוע מפורסמים בקרב תושבי וינה. הציצו בתמונה וראו – הנאת אנשי הצבא וחיוכי העומדים מסביב. בעיני רוחי אני מדמיינת ששתי הנשים בצד ימין מזהות את רופא הילדים, הגבר המרוצה במרכז מזהה אולי את הפסיכיאטר שלו, אך, כן, איזו שביעות רצון. דמותו של היהודי מנקה הרחוב "זכתה" להיות חלק מהפסל נגד הפשיזם, בכיכר אלברטינה בוינה.
בשנת 1945 נותרו בעיר כ-4,000 יהודים בלבד. מאז מלחמת העולם שוקמה הקהילה, היום חיים בה כ-10,000 יהודים, אם כי יש להניח שעוד רבים חיים בה אך אינם קשורים לקהילה היהודית. בוינה מוסדות קהילה המשרתים את יהודי כל הזרמים. רבים מבני הקהילה הם מיוצאי ברה"מ לשעבר ובעיקר מגיאורגיה.
